<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"א</h1>
<h2>דף ו:</h2>
אלה גבולי הארץ של שבעה עממין לבד. ואין בכל התורה כלה שבכתב ושבעל פה שיכחיש את זה, ורבותינו ע"ה לא באו להוסיף על אלו הגבולין ולא לגרוע מהם, שהם לא כבשו ולא חלקו, אלא שבאו להגיד ולהודיע מה שכבשו עולי בבל מן הארץ שבתוך אלו המצרנים, שהרי עולי מצרים הדבר מבואר שכבשו הכל מן הקצה אל הקצה... [וכו'] ובעזרא בפירוש, שכבשו הכל שנאמר (נחמיה ט' ח') וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמורי והפריזי והיבוסי והגרגשי לתת לזרעו ותקם את דבריך כי צדיק אתה. וכתוב (נחמיה ט' כ"ד—כ"ה) ויבואו הבנים וירשו את הארץ ותכנע לפניהם את יושבי הארץ הכנענים ותתנם בידם ואת מלכיהם ואת עממי הארץ לעשות בהם כרצונם, וילכדו ערים בצורות ואדמה שמנה. ועל ארץ אשר כתוב בתורה (בראשית מ"ט כ') מאשר שמנה לחמו, מזה נאמר שארצו מאותם החמשה עממין שארצם זבת חלב ודבש. הרי שעזרא ע"ה הזכיר בכבוש הראשון גם הגרגשי. והחוי אין ספק שהיה בכבושו שהרי ארץ שכם מן החוי היה, וכן הגבעונים מן החוי. וכמו שהוא בענין אמרם ז"ל מסכת סוטה (ל"ג ב') על שכם, בארץ הכנעני והלא בארץ החוי הוא. ומיהו הא כתיב (בראשית י"ב ו') עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ.
ואמנם בימי יהושע לא כבשו הכל שכן כתיב (יהושע י"ג א') ויהושע זקן בא בימים וגומר, ואומר (שם) זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי. מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב, חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים. מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי. והארץ הגבלי וכל הלבנון מזרח השמש מבעל גד תחת הר חרמון עד לבא חמת. ופירש רש"י ז"ל, מתימן, פסוק ראשון מנה מצר הדרומי מן המזרח למערב וזה מונה רוחב אותו המקצוע הנותר ליכבש כמה הוא מן הדרום לצפון, מתימן כל ארץ הכנעני ומערה וגו'. ובמצר המזרח נשאר לכבוש במקצוע הצפון כל הלבנון מבעל גד שהוא בסוף הכבוש עד סוף המצר של צפון ארץ ישראל, וברוחב מן המזרח למערב עד לבא חמת, זהו כל מצר הצפוני שלבא חמת במקצוע צפונית מזרחית באלה מסעי, עד כאן. עוד כתב (רש"י) ז"ל למטה מזה (יהושע י"ח ה'), יהודה יעמוד על גבולו מנגב ארץ ישראל ששם נפל גורלו כל המצר הדרומי. ובית יוסף מצפון, צפוני ממה שנכבש כבר, ועוד יש הרבה לכבוש צד המצר מבעל גד עד לבא חמת שהוא אצל הר ההר במצר צפונה. והשבעה שבטים יחלקו אותה. וכן עשו שכבשוה כולה בימים ההם לגבולותיה הנזכרים באלה מסעי. ולזה הנביא בהוכיחם מזכיר אותם הגבולים בדברי עמוס (ו' י"ד) ולחצו אתכם מלבא חמת עד נחל הערבה, פירש רש"י ז"ל מלבא חמת [שהוא במקצוע צפוני של ארץ ישראל], עד נחל הערבה, נחל מצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, עד כאן. ובספר יחזקאל (כ"ה ט"ז) כתב ז"ל, חוף הים, הם הפלשתים שיושבין במקצוע דרומית מערבית של גבול ארץ ישראל על הים האחרון. ומסכת תענית (י' א') ר"ג אומר בשבעה בו ט"ו [יום] אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. ופרק אלו מציאות (ב"מ כ"ח א') מקדש ראשון דנפישי ישראל טובא דכתיב (מלכים א' ד' כ') כחול אשר על שפת הים בעי כולי האי. ואמרינן מסכת סוטה פרק אלו נאמרין בכל לשון (ל"ד א') עודן בירדן אמר להם יהושע דעו שעל כן אתם עוברים את הירדן על מנת שאתם תורישו את כל יושבי הארץ, שנאמר (במדבר ל"ג נ"ה) ואם לא תורישו את כל יושבי הארץ וגומר, וכתיב (שם פסוק נ"ו) כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם, אם אתם שומעין מוטב ואם לאו באים המים ושוטפים אותיכם, מאי אותיכם אותי ואתכם. והנה זמן כבוש יהושע חמש שנים, שכן כתוב (יהושע י"ד י') ועתה הנה החיה יי אותי כאשר דבר זה ארבעים וחמש שנה מאז דבר יי את הדבר הזה אל משה, והשליחות היה שנה ראשונה לצאתם מארץ מצרים. ושאר הכבוש היו שתי שנים שכן אמרו ז"ל (כתובות כ"ה א'. זבחים קי"ח ב') שבע שכבשו ושבע שחלקו. והכתוב מעיד שכבשו הכל בזמן המלכים שכן כתוב (מלכים א' ח' ס"ה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים. וכן תמצא בדברי הרמב"ן ז"ל במה שכתב (בראשית כ"ט ב'), כי מן הבאר ההיא ירמוז לבית המקדש, ושלשה עדרי צאן עולי שלשה רגלים, ישקו העדרים כי מציון תצא תורה ודבר יי מירושלם, ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים. וכמה כיוצא בזה. וכן רבותינו ז"ל הזכירו הענין כך כלומר שכבוש עולי מצרים היה מהר ההר עד נחל מצרים.
רבותינו ז"ל לא שנו ולא החליפו כלל כלל חלילה הגבולין הנזכרים בתורה, גם מה שמנה התורה בארץ ישראל לא באו הם וגרעוהו, שדרכם להוסיף גדרים וסייגים לא לעשות מקדש חול ומארץ ישראל חוצה לארץ מה שלא עשה הכתוב ולא צוה, אלא שהודיעו מה שכבשו אלו ומה שכבשו אלו כדלעיל. אלא שנראה שכונתם ז"ל הוא שיש להם חלוק בין מצווה ועושה דאוריתא למצווה ועושה דרבנן, וכמו שהתבאר במה שקדם. שאם לא היה כן לא החליפו הנקודות בהרבה מקומות. ויש לומר שלזה היה מקובל בכך ולזה בכך, כמו שתראה בענין בתי ערי חומה סוף מסכת ערכין (ל"ב א') שהוא לפי המסורת. וכן הורו בזה באמרם ז"ל מסכת מגלה (ו' א') ולמה נקרא שמה טבריה שיושבת בטבורה של ארץ ישראל שהרי מטבריה אל נחל מצרים הוא כמו מטבריה אל הר ההר בקירוב, ולא תוכל לכוון זה אלא כך לעולם שהרי מטבריה אל דן כמו יום אחד ומטבריה אל באר שבע כארבעה ימים, עכו מכוון כנגד טבריה זה במזרח וזה במערב ביניהם כמו יום אחד, ואינו הפרש מורגש במה שיש מעכו לנחל מצרים ובין מה שיש מעכו והר ההר דרך שפת הים. ונאמר גבולי התורה וקצוותיה, ים המלח לבא חמת, וחצר עינן, הר ההר, נחל מצרים, אלו הם קצוות כבוש עולי מצרים, וכבר הזכרנו שגבולי התורה הם עצמם ארץ ישראל. ושל עולי בבל, נחל מצרים, כזיב, וזה לפי משנת שביעית (פ"ו מ"א). אבל לפי מסכת גיטין (ב' א') והתוספתא משביעית (פ"ד ה"ד וה"ה) קצוות עולי בבל רקם אשקלון והם זויות הקוטר האלכסוני, ומרקם לעכו. ומסכת גיטין לא הזכיר הזוית הדרומי מזרחי אולי לפרסומו שהוא ים המלח. והכתוב מזכיר תמיד מדן ועד באר שבע (שמואל א' ג' כ'), וכן מזכיר הכתוב (מלכים ב' כ"ג ח') מגבע ועד באר שבע, וגבע הוא סמוך לדן וקורין לו גבע. ומה שאמר הכתוב (דברים י"א כ"ד) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם דרשוהו ז"ל בספרי, וזכרנוהו ריש פרק י"ג. אחר שהתבאר זה, אין צריך להזכיר קצת המקומות שהם בתוך מצרני ארץ ישראל ואפילו מאותם שהם בגבולים של כבוש שני כבית שאן וזולתו, למה יצאו מחיוב תורה בענין מעשרות ושביעית. שהדבר פשוט בהם שהוא מפני שלא כבשום עולי בבל לא לגרעון קדושה וכמו שזכרנו. ולזה תמצא סוף פרק מי שאחזו (גיטין ע"ו ב') כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ. כלומר שהעיירות והמקומות שלא הוחזק אצלם מכבוש שני קוראים להם חוצה לארץ לפי שהם בחיוב המתנות מדאוריתא כחוצה לארץ, ואף על פי שעכו מכבוש שני הוה, וכמו שכתבו בעלי התוספות ז"ל ריש גיטין (ב' א'). תוספתא מסכת דמאי פרק קמא (ה"ד), חזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע שהוא פטור, חזקת חוצה לארץ פטור עד שיודע שהוא חייב. הרי לך זאת התוספתא על פי מבוקשנו בשלמות, שאם לא היה כן אנה ארץ ישראל מכבוש שני שתהיה פטורה ואנה חוצה לארץ שתהיה חייבת, שזה מחיוב תורה קאמר, דאלו מחיוב דרבנן הרי כמה ארצות מחוצה לארץ חייבות וכמו שזכרנו סוף פרק עשירי. ועוד מה ענין לחזקה שהגבולים נודעים, אם שתרצה גבולי התורה ואם שתרצה גבולי חכמים, אלא כדאמרינן לפי הקבלה. וכן ממאי דאמרינן בההיא פרקא (תוספתא דמאי פ"א ה"ח) רבי יהודה אומר חמרת היורדת לכזיב חייב[ת] מפני שחזקתה מן הגליל, וחכמים אומרים הרי היא בחזקתה פטורה עד שתודע מהיכן היא. כלומר עד שיודע אם היא מן הגליל שהוא לדרום וגם מכבוש שני או היא מכזיב ולצפון שהוא מכבוש ראשון. ועוד תניא (שם ה"ט), הלוקח מן הספינה ביפו ומן הספינה בקסרי חייב. וזה מפני שלא יפול בהם ספק שהרי הם בגבולי כבוש שני באמצע ואין בזה חולק. אבל צור וצידון וכזיב שהם בקצה גבול כבוש שני אפשר שיהיו אותם הפירות מראשון או משני מהאי גיסא או מהאי גיסא, וזהו [עד] שתודע מהיכן היא כלומר מאיזה צד הם, וחיוב רבי יהודה על כרחין דאוריתא הוא מפני שחזקתו מן הגליל, וחכמים אינם חולקים עמו בזה דאלו מדרבנן הרי כזיב שלא החזיקו בה והייתה חייבת וכמעשה שהבאנו פרק מ' ואין אותו חיוב אלא מדבריהם. אם כן מן המבואר שכל מה שלא החזיקו בכבוש שני ממה שהיה מכבוש ראשון שחייב מדבריהם לחוד, וכן כל מה שהוא מכבוש שני שהוא עד כזיב ולא עד בכלל שהוא חייב מן התורה. וגם יתבאר מזה שמן הסתם כל מה שהוא לדרום כזיב מוחזק שהחזיק בו עזרא, שהרי אמרו חייב שחזקתו מן הגליל אם לא שהם יאמרו בפירוש שהניחום כענין בית שאן וזולתו שהזכירו הם ז"ל (חולין ו' ב'. ז' א' וירושלמי דמאי פ"ב ה"א), גם בזה דברנו פרק ה', עם שאין זה אצלי ראיה גמורה שהרי אמרו (חולין ז' א' וחגיגה ג' ב') הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והאי מדרום כזיב ולהלן קא מיירי. וגם מצד אחר הוא ראיה שהרי המקומות הנזכרים שהתירו היו אסורים תחלה וזה מאותה חזקה ר"ל שהיו מוחזקים שהוחזקו בשניה, ואותם שהזכרנו פרק ח' יש לומר שהם נתקדשו תחלה לזולתם.
הנך רואה שחכמים ז"ל עושים עכו ארץ ישראל כאמרם סוף מסכת כתובות (קי"ב א'), רבי אבא מנשק כיפי דעכו, רבי חנינא מתקין מתקליה, רבי אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא, רבי חייא בר אבא מיגנדר בעפרא, אמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהלים ק"ב ט"ו). פירש רש"י ז"ל, מנשק אלמוגים של עץ, שהיה מארץ ישראל משום חביבותא דארץ ישראל. ל"א כיפי סלעים. מתקין וכו', כלומר משוה גומות הקרקע וגבשושית מרוב חיבה. וי"מ מתקל מתקליה כלומר היה מנסה משקל האבנים משום ארץ אשר אבניה ברזל (דברים ח' ט'). משמשא, בימות החמה. מטולא, בימות הגשמים, [כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל. מיגנדר מתעגל]. תוספתא מסכת שביעית פ"ה (ה"ב) אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ, אמר רשב"ג אני ראיתי את שמעון בן כהנא שהיה שותה יין של תרומה בעכו ואמר זה בידי מקלקיא וגזרו עלי שאשתהו בספינה, הרי שעשו ז"ל עכו בפירוש ארץ ישראל, ופרק (השולח) [המביא] גט (גיטין ח' א') אמרינן, עכו כארץ ישראל לגיטין, לגיטין אין לעבדים לא, ולא נתנה תורה לחצאין אלא כדאמרנא. ועל דרך זה שם הירושלמי (גיטין פ"א ה"ב) חלוק בעכו עצמה. ועוד שכזיב שהוא קצה כבוש שני הדרומי הוא לצפון עכו כמו יום וכמו שנבאר בג"ה.
וכן רבי שהתיר בית שאן (חולין ו' ב') וליכא מאן דאמר לאו ארץ ישראל היא. וכן בירושלמי (דמאי פ"ב ה"א) קסרי וחבריו הנזכרים פרק ה'. וכן אשקלון פטורה גם כן מטעם שפטרו בית שאן וכמו שכתבו התוספות ריש גיטין (ב' א' ד"ה ואשקלון) ובית שאן מכבוש עולי מצרים היה לבד. אם כן ילמד סתום מן המפורש, כל אלו המקומות הם בתוך מצרני התורה של עולי בבל אלא בית שאן לא כבשוה עולי בבל והתירוה אף אני אביא אשקלון קסרי בית גוברין וכפרצמא. אשקלון אמרו עליו בפירוש שאין בו משום ארץ העמים אף אני אביא דכותיה, אם כן יהיה כלם בתוך מצרני ארץ ישראל ומכבוש עולי מצרים לחוד ואין בהם משום ארץ העמים. והיכא איתמר הא דאשקלון בתוספתא מסכת אהלות פרק (י"ז) [י"ח] (ה"א), עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סוסיתא וחברותיה אשקלון וחברותיה אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהם משום ארץ העמים. וקודם שהתירם רבי נהגו אבותינו בו איסור כמו שקדם, וזה אפילו בפירות הגוי.
ויש לדעת, שחלקי הארץ שלא כבשום השבט, אינו גרעון בחק הקדושה, שהרי אשר לא הוריש את יושבי עכו, ואת יושבי צידון, ואת אחלב ואכזיב, ואת חלבה ואת אפק ואת רחוב, וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ כי לא הורישו (שופטים א' ל"א—ל"ב). וכן לא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה (שם א' כ"ז). וכן אפרים בגזר (שם א' כ"ט). וקטרון שהוא צפורי לזבולון (שם א' ל'). ובית שמש ובית ענת לנפתלי (שם א' ל"ג). וכן ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם (יהושע ט"ו ס"ג). ואף על פי שהיו יכולים, אלא שלא היו רשאים מפני השבועה.
<h2>דף יז.</h2>
וכבר זכרנו במה שקדם שכבוש עולי בבל לא היה רק חזקה והמלחמה מעוטה, אבל כבוש עולי מצרים פשוט הוא שעם שהיה להם עזר אלהי היו עדיין המלחמות חזקות, ולזה הוא שהתירה להם התורה דבר האסור כאמרם פרק הכל שוחטין (חולין י"ז א') ובתים מלאים כל טוב (דברים ו' י"א) אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב קתלי דחזירי. קותלי נראה דמטוב קא דריש, והכי אמרינן במסכת מגלה פרק קמא (י"ג א') וישנה ואת נערותיה לטוב (אסתר ב' ט') שרצו להאכילה קתלי דחזירי. ומה שאמרו ז"ל קותלי דחזירי כלומר שהותר להם דבר האסור בשעת הכבוש אם היה נמצא אצלם מוכן ולא יתבטלו מכבושם להכנה אחרת, ואחר הכבוש חזר הדבר לאסורו. ומסתברא דנהי דדבר אסור הנמצא בשלל הגוים הוא שהתירה להם התורה מיהו בשר נחירה [דידהו] לא אשתרי להו, ולא איפשיט בעיא דרבי ירמיה (חולין י"ז א'), וכן נמי כתב רבינו האי ז"ל. ושמא מזה הטעם הוא שהתירו חכמים ז"ל ארבעה דברים דאמרינן מסכת ערובין סוף פרק קמא (י"ז א') ארבעה דברים פטורין במחנה, מביאין עצים מכל מקום, כלומר אפילו כרתו אותם בעליהם ועשאום חבילה אין בהם משום גזל. ופטורין מרחיצת ידים, כלומר ממים ראשונים דאלו מהאחרונים חייבין. ומדמאי, כלומר שמאכילין אותם דמאי. ומלערב, כלומר שפטורין מלערב מאהל לאהל כענין ערובי חצרות, אבל ערובי תחומין חייבין.
<h2>דף פט.</h2>
מצאתי בנמוקי רב נחמן ריש מתיבתא דסורא, חירם מלך צור גוי גמור היה. והיינו דאמרו רבנן כל זמן שאני משפיע לכם טובה אתם ממעטים עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר (בראשית י"ח כ"ז) ואנכי עפר ואפר וכו', אבל אומות העולם אינם כן נתתי גדולה לנמרוד אמר (יחזקאל י"ד י"ד) אעלה על במתי עב וכו', וחירם מכללם שנאמר (יחזקאל כ"ח ב') מושב אלהים ישבתי [בלב ימים] וכו' וכדאיתא סוף פרק כסוי הדם. וחירם שהיה בימי שלמה בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי והוא שנכנס לגן עדן בזכות הבית ששמש בו ע"כ. פרק יש בערכין (ערכין ט"ז ב') אמרינן אימיה דבית דן וכתיב (שמות ל"ח כ"ג) ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן ולעיל כתיב דגר תושב היה.
